סיפור הנקה – הריון ולידה ראשונה, כל הידע וכל אי הודאות, הנקת פג עם כל הדרך המפותלת עד להנקה בלעדית.

אני, שבאמת לא ידעתי דבר על הנקה ובטח לא הנקת פגים האמנתי. בשלב הזה שני דברים היו חשובים לי – שאיתמר יגמל מהזונדה ושהוא יקבל רק חלב אם ללא השלמות של פורמולה.

היי יקירה, הרעיון של איסוף ופרסום סיפורי הלידה הוא פשוט קסום ❤

מצרפת את סיפור הלידה וההנקה שלי שכתוב בצורה חופשית יחסית ומאוד חופרת. מי שמתעניינת בעיקר בחלק של אחרי הלידה אז יכולה לדלג לשם. מקווה שלא תרדמי תוך כדי הקריאה.

ההריון

ההריון עם איתמר היה הריון תקין, ספונטני רצוי ולא מתוכנן. מיד לאחר התוצאה החיובית בבדיקה הביתית הפסקתי לעשן, אפילו בלי סיגריית פרידה. באותו הערב ארזתי את כל חבילות הטבק בבית לאחר שעישנתי במשך 12 שנה מעל ל15 סיגריות ביום. ברגע אחד היה ברור לי שמה שלא הייתי מסוגלת לעשות עבור עצמי הוא כל כך קל ברגע שמדובר בתינוק שלי. ברגע הזה התחילה הגדרת האמהות שלי ובאותו אופן אני מנסה לפעול מאז.

במהלך ההריון עם איתמר היה לי ברור שאני רוצה לידה טבעית, אפס הפרדה, הנקה ולהיות אמא נוכחת ככה"נ בשנותיו הראשונות. אני לא יודעת מדוע, אין לי מודל חיקוי ספציפי שהכרתי לפני ההריון שתאם לתפיסות האלו אבל משהו בפנים היה מאוד החלטי בנושא. בזמן הזה צרכתי מידע רב מקבוצות פייסבוק כקוראת שקטה (בעיקר מהקבוצה של אפס הפרדה) כמו כן קראתי מאמרים בנושא.

בשבוע 30 התחלתי קורס לידה טבעי בגישת היפנובירתינג, קראתי את הספר והתחלתי לקרוא את הספר לידה פעילה.

בשבוע 25 אובחנה אצלי סוכרת הריון (מאוזנת בתזונה) ומכיוון שחששתי שתהיה הפרדה בעקבות מצב של היפו אצל התינוק תכננתי לסחוט קולוסטרום ולהעזר ביועצת הנקה. קראתי רבות על החשיבות של אפס הפרדה והנקה דווקא במצב סיכון זה של היפו.

בעקבות לימודי הרפואה של בן זוגי בבאר שבע וסיום לימודי בחיפה היינו אמורים לעבור מחיפה לבאר שבע בשבוע 35 להריון שלי. מכיוון והבנתי שהגישה בבי"ח סורוקה אינה תואמת לרצונותי ללידה טבעית ואפס הפרדה תכננתי ללדת בהדסה עין כרם.

ואז מגיעים צירים

בפועל – אחרי הריון תקין ובריא (למעט סכרת מאוזנת תזונתית) בשבוע34+1 התעוררתי בבוקר עם צירים, הייתי בטוחה שמדובר בצירי ברקסטון או סתם מחושים של אי נוחות ולכן המשכתי בשגרה הרגילה. ב19:00 בערב כשבן זוגי הגיע הביתה ספרתי לו על הצירונים שאני חווה אך התעקשתי שניסע לאימון TRX. בדרך הוא שאל האם תזמנתי אותם, כמובן שלא – הרי אני בשבוע 34. הוא התעקש לתזמןן וגילינו שמדובר בצירים סדירים כל 7 דקות. בשלב הזה עדיין הייתי בהכחשה והתעקשתי להתאמן אך בן זוגי התעקש שנחזור הביתה. מכיוון שהתייבשות עלולה להוביל לצירים מוקדמים שתיתי המון המון מים וניסיתי לנוח. אחרי חצי שעה הצירים כבר היו בהפרש של 5 דקות ואנחנו היינו בדרך למיון יולדות ברמבם. נסעתי באמונה שלמה שיצחקו עלי שבהריון ראשון אני חושבת שכל פלופ זה ציר ושתוך כמה שעות נחזור הביתה. זה לא היה המקרה ואושפזתי במחלקת יולדות. בשעה 4 לפנות בוקר עם צירים כל שתי דקות הצוות התעקש לעשות בדיקת פתיחה והסכמתי. הייתה בדיקה מאוד טראומתית וכואבת ובסופה עם מחיקה מלאה ופתיחה קטנה מאוד (2 סמ) ירדתי לחדר לידה. כמי ששאפה ללדת בלידה טבעית הייתה לי חוויה מאוד קשה. לא קל להתקדם בלידה כשלא יודעים אם המטרה היא ללדת או לא, כל הזמן הייתה לי תקווה שעוד נחזור הביתה בהריון ואצליח למשוך עוד כמה שבועות עד המועד. הפחד מהלידה המוקדמת משתק וממש לא תואם את האווירה ששאפתי אליה. בנוסף הרגשנו שהיחס מהצוות המיילדותי היה מזלזל, פוגעני ולא הולם. את 11 השעות הראשונות בחדר לידה העברתי במקלחון במסדרון (קיבלנו חדר ללא חדר שירותים ומקלחון/אמבטיה ועם מיטה תקולה שלא ניתן להנמיך והייתי צריכה שרפרף בשביל לעלות עליה) המים היו הדבר שהכי הקל עלי. פעם בכמה זמן ביקשו מאיתנו לצאת ולחזור לחדר בשביל מוניטור אשר ביקשתי להיות במהלכו על כדור פיזיו. בכל הזמן הזה סירבתי לבדיקת פתיחה מתוך ידיעה שהיא לא אינפורמטיבית ומהחשש שאם אשמע שלא "התקדמתי" התסכול והקושי מהלידה הארוכה רק יגברו. אחרי 11שעות הצוות לחץ עלינו שאסכים לבצע בדיקת פתיחה ושאשכב על המיטה. בעקבות השכיבה על הגב והבדיקה הייתי מאוד כאובה. האחות אמרה שאני "רק בפתיחה 4", בשלב הזה נשברתי. העייפות, הפחד, הכאב והתסכול היו קשים כל כך וביקשתי לקבל אפידורל. על אף התחושה הקשה שחשתי באותו הזמן מהבחירה הזאת בדיעבד היא הייתה נכונה עבורי. איפשהו בהחלטה לקבל אפידורל השלמתי גם עם העובדה שאני אכן עומדת ללדת ושאני לא אצא מחדר לידה בהריון ואפילו הצלחתי לנח. ביקשתי את המינון הנמוך ביותר כך שעדיין הייתי מסוגלת לחוש כל ציר אך בעוצמה נמוכה ועדיין הייתי מסוגלת להזיז ולחוש את רגליי. תוך שעות בודדות הייתי בפתיחה מלאה ועם צירי לחץ. ביקשתי ללדת בכריעה על המיטה בעודי אוחזת בה אך לצערי המיילדת שהייתה לי התעקשה שאלד על הגב. בן זוגי ואני נאלצנו לריב איתה בשלב הזה על מנת שאוכל ללדת כפי שנח לי וכפי שאני מאמינה שנכון לגופי (כמה עצוב…) ואכן בסופו של דבר ילדתי בכריעה, ללא לחיצות מתוזמנות אלא בנשימות עמוקות ולחיצות כפי שגופי אותת לי כשברקע המיילדת נוזפת בי שאינני יודעת ללדת ושאני צריכה להקשיב לה.

על אף החוויה הקשה בלידה יצאתי ממנה מחוזקת ועם תחושות מעצימות. בן זוגי היה שותף מדהים, תומך ושומר. במהלך כל הלידה הוא דאג לדבר עם הצוות ולעמוד על הזכויות והרצונות שלי כיולדת וניסה שאני לא אהיה מעורבת בזה. הוא היה איתי, דיבר, הרגיע, עזר בנשימות, פחד, תמך, דאג, צחק ואהב. (מגע לא בא בחשבון מבחינתי במהלך הצירים). ואני הצלחתי בתוך המצב הבלתי אפשרי הזה למצוא דרך שמתאימה לי ולהשאר מחוברת לגופי גם תוך כדי וויתור על פנטזיית הלידה המושלמת.

במהלך הלידה בן זוגי דיבר עם הרופאה התורנית בפגייה והסביר לה כמה חשוב לנו שהתינוק ישאר איתי ככל הניתן בעור לעור, השהייה של חבל הטבור והנקה בחדר הלידה במידת האפשר. בצעד לא מובן מאליו הרופאה אישרה שבמידה ומצבו הרפואי יאפשר כך יהיה.

אחרי מעל ל-25 שעות בבית החולים איתמר נולד ומיד הניחו אותו עלי, אחרי שתי דקות המיילדת רצתה לחתוך את חבל הטבור אך ביקשנו להשהות עוד והרופאה אישרה להמשיך לחמש דקות נוספות ושבן זוגי יחתוך את החבל. לאחר מכן רופאת הילדים בדקה אותו בחדר ואישרה להחזיר אותו אלי, הוא חזר וברגע האושר הזה כלום כבר לא שינה. ניסיתי להניח אותו על השד שלי (בלי שום ידע אמיתי כיצד לעשות זאת ובלי שום עזרה) והוא פשוט שכב עלי והסתכל עלי ועל העולם בפעם הראשונה בחייו. לאחר כ7 דקות הוא הועבר לפגייה בליווי צמוד של בן זוגי ואני נשארתי להתאוששות של שעתיים.

זמן פגיה

מיד לאחר שעתיים התייצבתי בפגייה שנמצאת בבניין אחר ממחלקת יולדות על אף שהאחיות ניסו לשכנע אותי לנוח, להתקלח וללכת לישון. מותר להורים להיות רב שעות היום בפגייה למעט בזמן החלפת משמרות (3 פעמים ביום לחצי שעה) ובסבב רופאים (שעתיים ביום). מיד החלטנו שתמיד אחד מאיתנו ישאר עם איתמר וננסה ליישם כמה שיותר מעקרונות אפס ההפרדה למרות הסיטואציה הכל כך מופרדת. כשהגעתי לפגייה ביקשתי לנסות להניק אותו והסבירו לי שבשבוע מוקדם יש קושי בייצור החלב אצלי ושאצל התינוק יש קושי ביניקה ולכן אין טעם ושבבוקר כאשר תהיה אחות יועצת הנקה היא תלמד אותי איך לשאוב חלב. לא ידעתי דבר על הנקה פגים ואישרתי בלב כבד שיקבל פורמולה. אחרי 6 שעות הלכתי להתקלח ולישון כשבן זוגי נשאר בפגייה. בזמן הזה הרופאה הודיעה שאיתמר יעבור להזנה עם זונדה. בן זוגי ביקש להבין יותר את הפרוצדורה וביקש לא לבצע בשלב זה. מיד לאחר מכן הוא התבקש לצאת לצורך החלפת משמרות וכשחזר כבר הייתה זונדה. היינו צמודים לאיתמר במשך שבועיים ושעות ארוכות בעור לעור איתו למעט שלושה לילות בהם היה בפוטו (גם בהם הוצאנו אותו לפרקים לצורך האכלה בעור לעור). אנחנו האכלנו, מדדנו חום, החלפנו מצעים וכל דבר אחר שניתן במקום הצוות.

צוות הפגייה היה מדהים מבחינה רפואית ורובו המוחלט רגיש ונהדר עם הפגונים הקטנים. אך לא מאוד תמך בגישתנו, אחיות רבות הסבירו לי שאני צריכה לנצל את הזמן הזה שיש בייביסיטר ולצבור כוחות וחלקן אף הגדילו והסבירו לי שעדיף שאשחרר מהפנטזיה של ההורות המושלמת ואלך לישון. אחרי שני לילות רצו לשחרר אותי מהמחלקה והתחננתי להשאר עוד. אשרו לי להשאר לילה נוסף אך לאחר מכן שוחררתי. החזרה הביתה בלילה הראשון בידיים ריקות זאת חוויה קשה כל כך, גם כשברור שזה זמני. הלב נקרע. ביקשנו למצוא פתרון לישון בבית החולים אך לא הייתה קיימת אפשרות כזאת. אחרי שבוע מהלידה, כשאיתמר עוד מאושפז עברנו דירה לבאר שבע והשכירות שלנו בחיפה נגמרה. חזרנו וביקשנו אפשרות לינה בבית החולים, שמענו שיש חדר הסתגלות עם מיטה בפגייה אך הסבירו לנו שזה מיועד רק להורים לפני שחרור שמפחדים להיות לבד בבית עם הילד ולא לנו. ישנו במשך שבוע אצל חברה שגרה סמוך לבית החולים על מזרן יחיד לסרוגין כך שפעם ביום מישהו אחד מאיתנו הלך ל-4 שעות מנוחה בתוכן גם התקלחתי וגם התעוררתי לשאיבה פעם אחת על מנת לשמור על 8 שאיבות ביום)

שאיבת חלב

בפגייה מבלים שעות רבות בשאיבות כי על פי רב התינוקות מתקשים ביניקה, לא קיבלתי תדריך כיצד לשאוב פשוט קיבלתי ערכבת שאיבה והסבירו לי שאני צריכה לשאוב כל שלוש שעות (8 פעמים ביום) כך שביום הראשון שאבתי באופן לא אפקטיבי. ביקשתי להעזר ביועצת הנקה שהראת לי איך לסחוט קולוסטרום אבל לא הצלחתי לסחוט בעצמי מכיוון שהפטמות היו מאוד כאובות. הייתי נאבקת בשאיבות על כל טיפה במשך חצי שעה (שאבתי חד צדדי בשלב הזה כי זאת הערכה שקיבלתי). ביום השני כבר שאבתי מספיק חלב על מנת שלא נאלץ לבצע השלמות תמ"ל וביום השלישי (במקרה) נפתחו שערי החלב והכמויות התחילו לזרום. התחלתי לשאוב דו"צ וחיי ישתפרו פלאים (מדובר על חיסכון של שעתיים לפחות ביום) וגם קיבלתי מיד שרה את המשאבה שהפכה לחברתי הטובה ביותר הלקטינה.

כל יום ביקשתי להעזר ביועצת הנקה וכל פעם ההסבר היה שבגלל שאיתמר נולד בשבוע 34 יש לו קושי עם רפלקס היניקה, נשימה ובליעה ולכן לא יצליח לינוק. שעדיף רק להניח אותו על השד בשביל חוויה חיובית ולא ממש להניק או ללחוץ עליו. פעם אחת קיבלתי פיטמת סיליקון כי אולי הבעיה היא בפטמות השקועות שלי (שלא היו שקועות מעולם אבל כולן קיבלו בשלב מסויים פיטמת סיליקון). ואני, שבאמת לא ידעתי דבר על הנקה ובטח לא הנקת פגים האמנתי. בשלב הזה שני דברים היו חשובים לי – שאיתמר יגמל מהזונדה ושהוא יקבל רק חלב אם ללא השלמות של פורמולה. על מנת שיגמל מהזונדה הוא היה צריך לסיים את המזון המוקצב לו בכל ארוחה (על פי נוסחת הפורמולה כמובן – משקל כפול 150 לחלק ל-8) ורק אז נוכל להשתחרר כי למעט הזונדה וצהבת ילודים איתמר היה בריא. בשביל שיסיים את הכמות מהבקבוק הסבירו לי שעדיף שלא אנסה להניק יותר מידי בשביל שלא ישבע חלילה מהשד ולא יסיים את הבקבוק ואז ישאר עם זונדה. כמו כן, ביקשו להגביל כל הנקה ל-10 דקות מכל שד על מנת שלא יתעייף יותר מידי. גם זמן האכלה בבקבוק היה מוקצב ל-20 דקות ואחריו זונדה. ואני, הקשבתי. על אף שידעתי על האכלה תומכת הנקה (גם מדברים שלמדתי בזמן ההריון וגם ממספר אחיות) כל כך רציתי שפשוט יסיים את הבקבוק ונוכל להשתחרר שלא הקדפתי על כך לאחר מספר ימים מועטים. כמה ימים לפני השחרור הביתה נפגשתי עם יועצת הנקה פרטית שבאה לבקר אותי (ללא איתמר כי אסורה הכניסה לזרים לפגיה). היא נתנה לי קצת טיפים על שאיבות ועל הנקה אינסטנקטיבית היא הסבירה לי שמה שהיועצות בפגייה מייעצות לי על מעיכת השד והכנסתו לפה של איתמר כך שהוא פסיבי יחסית ("שיטת הסנדוויץ") היא מיושנת ולא טובה. יצאתי בעיקר מיואשת מהפגישה כי כשניסיתי פשוט להניח את איתמר על גופי כשאני נשענת אחרוה (ככל הניתן בכיסא בפגיה) הוא לא ינק כמו בסרטונים אבל פתאום גם לא האמנתי בשיטת הסנדוויץ ונשארתי ללא מענה אמיתי.

מגיעים הבייתה

בסוף אחרי שבועיים בפגייה השתחררנו הביתה. כלומר, לבית חדש בבאר שבע שמעולם לא הייתי בו. אחרי נסיעה של שעתיים פלוס לבאר שבע נכנסתי למיטה כשאיתמר שוכב לידי במיטחברת (זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות שהוא הסכים לישון בה ולא עלי) ובפעם הראשונה ישנתי, רגועה ושלוה עם הבן שלי.

בסוף השהות בפגייה התחלתי לגלוש הרבה באתר של לה לצ'ה ולנסות ללמוד עוד על הנקה וגם גיליתי את הקבוצה המופלאה של השואבות הבלעדיות ששם למדתי המון על שאיבה ועל איך להקל על החיים שלי (לשמור את חלקי המשאבה פשוט במקרר ולעשות סטרליזציה רק פעם ביום ולא 8, טירוף)

אחרי שלושה ימים בבאר שבע יצרתי קשר עם יועצת הנקה פרטית שבאה ופגשה את איתמר ואותי. היא הסתכלה על ההנקה והראתה לי כיצד לנסות לחבר את איתמר כך שיד נגדית תומכת בעורף, אף מול פטמה, להמתין לפה גדול, להצמיד בטן אל בטן. היא המליצה להמשיך עם 8-10 שאיבות דו"צ, לנסות בכל פעם שמראה סימני רעב להניק ואחרי כמה דקות לחבר צינורית אל השד. היא המליצה שאם בן זוגי עם איתמר או שאני עייפה מהנקות שנאכיל בהאכלת אצבע עם צינורית וננסה להמנע ככל האפשר מבקבוק מכיוון שלאיתמר הייתה באופן לא מפתיע העדפת בקבוק מובהקת. בנוסף, היא המליצה לי על רפידות נרסיקר ועל שמן קוקוס (בפגייה השתמשתי במשחת לנולין שפחות עזרה לי) מכיוון שהייתי מאוד פצועה מכל השאיבות וגם על פיטמת סילקון על מנת לתת לפיטמה לנוח קצת ולהחלים והכי חשוב להגדיל את הכוסיות של המשאבה שהיו קטנות לי ופצעו אותי.

הנקה עם צינורית

איתמר התחבר נפלא ונראה שהוא נהנה מהחוויה של היניקה אבל אני לא הסתדרתי בכלל עם הצינורית ולא הצלחתי שבמקביל לשד הוא יקבל חלב ממנה. כל פעם בן זוגי היה צריך להחזיק את הבקבוק של החלב השאוב ולעזור עם הצינורית המעצבנת ששנאתי כל כך. הוא עשה זאת בשמחה רבה אבל התסכול שלי, של איתמר ושלו היה גבוה. איתמר ינק במשך הרבה זמן ואחר כך עוד היה רעב אז השלמנו מהחלב השאוב בסוף כל הנקה (בהאכלת אצבע או בבקבוק בצורה תומכת הנקה). ניסיתי שברב הפעמים האכלות יתחילו בהנקה. במקביל המשכתי לשאוב כל שתיים-שלוש ולצבור מלא מלא חלב. לאחר כמה ימים היועצת הציעה שאולי נתחיל בחלב שאוב ואז נעבור להנקה אבל אחרי החלב השאוב איתמר בחצי מהפעמים סירב לינוק. בזמן הזה הפטמות החלימו ואיתמר עלה מאוד מאוד יפה במשקל (בשבוע הראשון הוא עלה 355 גרם לדוג). ולכן ניסינו לקזז את כמות החלב שהוא קיבל לפני ההנקה. לאחר שבועיים איתמר קיבל רק 30 מ"ל חלב שאוב לפני הנקה. גם מצאתי בקבוק עם זרימה מאוד מאוד חלשה שדרשה הרבה מאמץ מצד איתמר והיועצת לימדה אותי להניק בשכיבה (החיים הטובים!).

אחרי עוד שבועיים כאלו התחלתי להיות מתוסכלת, חלק גדול מהפעמים איתמר לא רצה לינוק אחרי הבקבוק ואני הייתי עייפה. ברקע כל הזמן הייתה לי את המחשבה של אולי עדיף כבר לוותר ולהיות שואבת בלעדית. המחשבה הזאת הייתה בלתי נסבלת מבחינתי. מהקבוצות פייסבוק קיבלתי את הרושם שלהיות שואבת בלעדית לאורך זמן זה קשה. לי היה ברור שאני אצליח, אבל זה הרגיש כמו כשלון. הרגשתי שנכשלתי כשלא הצלחתי להחזיק הריון עד למועד (למרות שכמובן שזה לא היה תלוי בי) והייתי חייבת לפחות להצליח בהנקה ולא להכשל שוב. לאחר חודש בבית בליווי היועצת עברתי לא בהמלצתה אבל לרווחתי להנקה ואז השלמה בבקבוק שכל פעם צמצמתי את הכמויות. בשלב הזה בן זוגי חזר לעבודה ומערכת התמיכה שלי שהייתה מורכבת בעיקר ממנו ומהיועצת ירדה משמעותית.

הכמוית שאיתמר ביקש להשלמות לאחר הנקה פחתו ופחתו והוא המשיך לעלות יפה במשקל. אני רכשתי את הפריסטייל ויכולתי לצאת מהבית להסתובב ולהתאוורר בקלות רבה יותר (שאבתי בכל מקום עם סינר הנקה ובחוץ פשוט האכלתי בבקבוק ולא הנקתי בגלל הסרבול, הקושי והאורך בכל הנקה).

אחרי 3 שבועות איתמר ינק באופן קבוע כמעט בכל ארוחה ואז קיבל השלמה קטנה של כ-10-20 מ"ל. אפילו הורדתי את השאיבות ל6 פעמים ביום. אבל כבר כל כך רציתי להפטר מהחלב השאוב ושאיתמר ינק בלעדית. חזרנו לנסות להאכיל לפני היניקה והיו יומיים נוראיים (ייתכן מאוד שהייתה גם קפיצת גדילה). בשלב הזה החלטתי שאני מוותרת על ההנקה ונשארת רק עם השאיבות אבל בעידודו של בן זוגי התומך כל כך החלטתי ליצור קשר שוב עם היועצת ולהפגש. לשמחתי הרבה היא התעקשה איתי על הצינורית, שאומנם מאוד לא התחברתי אליה (חשוב לציין שהיא מזכירה להפליא זונדה וטראומות של פגייה) אבל שמניסיונה היא יכולה לעשות פלאים. בשביל להמנע מהסרבול הנוראי של הצינורית בבקבוק חיברתי את הצינורית למזרק ותוך כדי הנקה שחררתי כמויות קטנות של חלב שאוב. בשיטה זאת לא היה את הקושי של הצינורית שלא שאבה את החלב השאוב או ברחה פתאום מהבקבוק ושוב הייתי אופטימית ובתחושה שחוזרים לדרך הנכונה. לאט לאט הפחתנו בכמויות שאיתמר קיבל במזרק ותוך עשרה ימים קיבל כמות של כ-10-20 מ"ל בחלק מההנקות ובחלק כלל לא קיבל השלמה. הוא המשיך לעלות יפה במשקל (מעל ל200 גרם בשבוע) ובליווי היועצת החלטנו אחרי מעל לשלושה וחצי חודשים לעבור להנקה בלעדית ולהתחיל להפחית שאיבות. בשבוע הראשון של ההנקה הבלעדית איתמר עלה 265 גרם ומשם לאט לאט הפחתנו גם בשקילות ומהר מאוד פשוט הנקתי. בכל מקום, בכל זמן, בכל מצב ובכל תנוחה. איתמר ואני הרגשנו כאילו נולדנו לתוך ההנקה ומעולם לא היה שום קושי.

הנקה בלעדית

מכיוון ואיתמר ינק בלעדית ולא נכנס למסגרת לא היה לי צורך בכל כמויות החלב השאוב ותרמתי אותו. גם לאחר שהורדתי באופן הדרגתי את השאיבות, המשכתי לשאוב פעם-פעמיים ביום עד שאיתמר היה בן 8 חודשים. תרמתי כ-70 ליטרים של חלב אם לתינוקות שונים שלא יכלו לקבל חלב או שחסר להם חלב מסיבות שונות.

מאז ועד היום למדנו לינוק במנשא (היה שלב סביב גיל 5 חודשים שהוא היה מוכן לינוק רק במנשא או בשכיבה ולא בתנוחות אחרות למשך כחודש), כשהיה בן 6 וחצי חודשים התחלנו אט אט לעבור למוצקים בשיטת בייבילד ולאט לאט איתמר הפך להיות זללן (שעדיין תמיד מבקש לינוק אחרי), למדנו לינוק במגוון תנוחות אקרובטיות, להחזיק לאמא בשיער תמיד תוך כדי (לא ברור מתי נוצר ההרגל הזה אבל הוא כאן וקיים), לבקש ציצי שני ולזגזגז, להניק בובות (אני וגם איתמר) ולהנות מכל רגע של הנקה.


את מוזמנת לשתף באנונמיות את סיפור ההנקה שלך ♥

לכל סיפור יש כוח, הכוח לעזור למישהי אחרת בדרך שלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.